<h1>ספר החינוך מצוה של"ט</h1>
<h2>דף כט:</h2>
שלא נמכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר [ויקרא כ"ה] והארץ לא תמכר לצמיתות, כלומר שלא יתנו ביניהן מוכר ולוקח לעשות ממכרם לצמיתות, ואף על פי שהיובל מפקיעה בעל כרחם, שאי איפשר להם להתנות על זה לפי שהוא כנגד מצות התורה, אף על פי כן אם עשו כן עברו על הלאו הזה, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב שדברי הרב בזה הענין המוזכר בראשון של תמורה [ד' ע"ב] דאמר רבא התם חולק על אביי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מיהני ולקי משום דעבר אהרמנא דמלכא, והוא זכרונו לברכה פירש בענין אחר שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד הגוים כלומר שלא נמכרנה להם לצמיתות, ופירוש הכתוב כן לא תמכור למי שיחזיק בה לעולם וזהו הגוי, אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה עם הגוי להחזירה מותר למוכרה לו. משרשי מצות היובל מה שכתבתי במצות מנין שני היובל הראשונה שבסדר זה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ ע"ט ע"א] שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כלומר כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות, כמו שאמרנו למעלה, ששניהם עוברים על הלאו כשהמכר נעשה לצמיתות ולא הועילו מעשיהם שאין מתנין לעבור על דברי תורה, שהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות, אבל כל זמן שמזכירין ביניהם סכום שנים אין זה צמיתות, ואולי למדו זכרונם לברכה דבר זה מאשר אמר הכתוב לא תמכר לצמיתות ולא אמר לא תמכר אלא עד היובל דמשמע שכל זמן שלא מכרה לחלוטין אינה חוזרת ביובל ובפירוש כתב הרמב"ן זכרונו לברכה בחדושיו במסכת מכות [ג' ע"ב] שהמתנה על מנת שלא תחזור השדה ביובל שאין תנאו תנאי וחוזר הוא ביובל, אף על פי שבשמטה אינו כן שהמתנה על מנת שלא תשמטנה בשביעית אינו נשמט בשביעית דכל תנאי שבממון קיים, ונתן טעם לדבר לפי שבשמטה לא הוזהר על שמטת הכספים כי אם המלוה, וכמו שכתוב [דברים ט"ו] שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, אבל לא הלוה שאם רצה לפרוע בידו הוא, אבל בענין היובל שניהם הוזהרו עליו מוכר ולוקח, וכמו שכתבנו שלשניהם נאמר לא תמכר לצמיתות, כלומר לא יתנו ביניהן מוכר ולוקח מכירת צמיתות כי ליי הארץ ואין ביד בן אדם למוכרה לחלוטין, ומכיון שהחיוב על שניהם אין ביד אחד מהם למחול על הדבר אבל על כרחם ישוב הקרקע לאשר לו אחוזת הארץ ואף על פי שהתנו אלף פעמים על מנת שלא ישוב ביובל, וטעם נכון הוא.
וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין ל' ע"א] שהמוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות, כלומר שדות שקנה הוא או נתנו לו במתנה ומכר מאותן שדות כדי לגאול שדה אחוזתו שמכר שאין שומעין לו דכתיב בפרשת שדה אחוזה [ויקרא כ"ה] ומצא כדי גאולתו, ובא הפירוש עליו [שם ע"ב] עד שימצא לו דבר שלא היה לו מצוי בשעה שמכר, וכן אם לוה ורצה לגאול באותה הלואה אין שומעין לו, שנאמר [שם] והשיגה ידו ולא שילוה. וענין שדות אחוזה יקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחלוק הארץ, וכן מי שזכה ונוספה אחוזתו מחמת הסיבת נחלה על ידי בת יורשת נחלה, שדבר ידוע הוא שלא נאמר [במדבר ל"ו] ולא תסוב נחלה אלא באותו הדור בלבד, אלו הן הנקראין שדות אחוזה, ונתחדש דינם בתורה משאר שדות לענין הגאולה ששדה אחוזה נגאל על יד המוכר או על יד גואלו לאחר שתי שנים בעל כרחו של לוקח, ושאר שדות שנקראין שדה מקנה אינם נגאלין אלא ברצון הלוקח אלא יעמדו ביד לוקח עד היובל. ובחלוק בתים משדות כבר כתבנו למעלה דינם, כי בתי החצרים דינם כשדה אחוזה, כלומר שיש להם גאולה על כרחו של לוקח כמו שכתוב בהן [ויקרא כ"ה] גאולה תהיה לו, ויפה כחן משדות שהן נגאלין אפילו תוך שנה כדין בית בערי חומה. ודין בתי ערי חומה מפורש בכתוב וכבר כתבנוהו למעלה גם כן ומענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ ק"ח ע"א] גם כן שהלוקח שדה אחוזה ונטע בה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת שמין שבח האילנות שבתוכה ללוקח, שנאמר ויצא ממכר בית, ובא עליו הפירוש המקובל ממכר חוזר ואין שבח חוזר.
ומה שאמרו זכרונם לברכה [ערכין כ"ט ע"ב] גם כן שהמוכר שדהו בין שדה אחוזה או שדה אחר אין רשאי לגאלה לפחות משתי שנים ואפילו ברצון הלוקח, שהכתוב צוה שיעמוד המכר קיים שתי שנים על כל פנים, שנאמר [שם] במספר שני תבואות ימכר לך, אזהרה למוכר, ואזהרה ללוקח מדכתיב [שם] במספר שנים וגו' תקנה, ומיעוט שנים שנים. ומן הדומה שהענין הוא כדי שימכור כל אדם קרקעו בקושי ואל יחשוב כי למחר ישוב ויקחנו לו מיד הלוקח, אבל ידע שאינו יכול לאכול מתבואותיו בשום פנים עד שתי שנים מיום ליום מעת המכירה. וגם אמרו זכרונם לברכה [שם] גם כן שצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות באותן שתי שנים, שנאמר שני תבואות, לפיכך אם היתה אחת משתי שנים אלו שנת שדפון וירקון או שנת שביעית אינה עולה מן המנין, אבל שנה בורה אמרו זכרונם לברכה [שם] שעולה היא מן המנין. מכרה בשנת היובל עצמה אין המכירה מכירה וחוזרין הדמים לבעליו. מכר האילנות לבד אין נגאלין לפחות משתי שנים, ואם לא גאלן בתוך שני יובל אינם חוזרין ביובל, שנאמר [שם] ושב לאחוזתו ולא לאילנות. מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי ואפילו מאה או יותר השדה חוזרת ביובל לראשון, שנאמר [שם] לאשר לו אחוזת הארץ. ויתר פרטיה בסוף ערכין. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בזמן שיושבים עליה כי כל ענייני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה, כמו שכתבנו למעלה. ועובר על זה ומכר שדהו לצמיתות וכן הלוקחו ממנו בענין זה שניהם לוקין אף על פי שלא הועילו דבריהם, והוא שעשו מעשה בדבר שאין לוקין בלאו שאין בו מעשה, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה, אבל דעת הרמב"ן זכרונו לברכה אין בזה מלקות כלל כמו שכתבתי בראש המצוה.
